עבור משה פייגלין זו כבר לא רק פוליטיקה. לאחר ששכל את נכדו במלחמה, המאבק על זהותה וביטחונה של המדינה הפך לנדר אישי.
"אני לא רואה ג׳וב ולא רואה כיסא. אני רואה את העתיד של הילדים והנכדים של כולנו. העתיד של עם ישראל. נשבעתי להילחם למען האמת הזו עד נשימתי האחרונה."
זהות: 30 שנה של אמת — מהתנגדות להנהגה
הסיפור של מפלגת זהות ושל העומד בראשה, משה פייגלין, הוא סיפורה של עקביות אידיאולוגית נדירה בנוף הישראלי. הכל התחיל לפני 30 שנה: משה פייגלין הקים את תנועת 'זו ארצנו' והרים את נס ההתנגדות להסכמי אוסלו. בעוד רבים הלכו שבי אחר הבטחות לשלום שקרי, פייגלין התריע מפני המשמעות של הכנסת רבבות מחבלים ללב הארץ. מאז ועד היום הוא נשאר הקול הצלול שלא נכנע לטרמינולוגיה של נסיגה — מהמאבק באוסלו ועד הקמת האוהל הראשון בגוש קטיף בניסיון לעצור את הגירוש.
7 באוקטובר: כשמציאות פגשה את האמת
במשך שנים נדחקו אזהרותיו של מחנה "זהות" לשוליים, אך ב-7 באוקטובר האמת התגלתה במלוא עוצמתה הכואבת. המציאות הוכיחה כי "חזון אוסלו" קרס וכי הרוב היהודי בישראל מבקש כעת דרך חדשה — לא עוד ניהול סכסוך, אלא ניצחון והכרעה. זו לא נבואה — זו הנהגה עם תפיסת עולם סדורה שראתה את הכתובת על הקיר.
כשהאמת נשמעת כמו שיגעון
אומרים עליי שאני 'קיצוני'. בואו נבדוק מה באמת קיצוני: זה שחמאס טובח בנו בתוך הבית — זה לא קיצוני? זה שמחירי הדיור הפכו זוגות צעירים לעבדים של הבנקים — זה לא קיצוני? זה שצריך לבקש רשות מוושינגטון כדי להגן על הילדים שלנו — זה שפוי? האמת היא שלא אני הקיצוני — המציאות הפכה לקיצונית. אני לא מציע קיצוניות, אני מציע שפיות: לחזור לזהות שלנו, לחירות שלנו ולבעלות שלנו על הארץ. במציאות מטורפת, רק האמת היא העוגן.
